הגר עוז

המדריכה

הי נעים להכיר 🙂 כיף שאתם כאן! אני הגר, אמא, אשת חינוך וגם- המדריכה. מאז ומתמיד זה מה שאני עושה- מדריכה ילדים במסגרות שונות וגם בעסק העצמאי שלי- בעיקר בחינוך הבלתי פורמלי ובגיל הרך. ממש חשוב לי שהפעילויות יהיו כאלה שלא צריך להתאמץ בשבילן, שאופי הפעילות יותאם לאופי הילד והכי חשוב- יאפשרו משחק פתוח- כזה שנותן מקום לרעיונות של הילדים עצמם. אמהות, גננות ונשות חינוך, וגם אבות ואנשי חינוך כמובן! אשמח לשמוע מה מצא חן בעינכם ומה יצא לכן לנסות! תהנו!

גישה נגישה: מונטסורי

מונטסורי
אחד מהדברים שאני אוהבת לעשות הוא להכיר גישות שונות לחינוך ולראות מה אפשר ללמוד מהן. זה לא אומר שצריך לאמץ כל שיטה באופן אבסולוטי, אבל להכיר אני תמיד אוהבת: זה מעניין, זה מלמד וזה פותח את הראש!

אז היום יש לנו ראיון ממש מרגש! לפחות בעיני. 

אני עוקבת אחר הגישה המונטסורית כבר תקופה ארוכה. כולם עכשיו נורא מתלהבים ממונטסורי. נפתחים המון בתי ספר וגנים וזה כמובן מבורך

אבל!

אני מרגישה שיש איזו תפיסה לא נכונה של השיטה. כלומר- יש חשיבות רבה מדי למגשים והתרגילים ואין כמעט מידע על הגישה שמאחורי כל זה…

קצת למדתי והעמקתי, והבנתי שזה ממש לא העיקר, כל הקטע של המגשים. כלומר, זה חשוב, מיוחד במסגרות, אבל הרבה מאוד מתפספס בדרך… לכן הזמנתי אלי לבלוג את שני זילברשטיין מהומסטארט!

הי שני, כיף שבאת:) נתחיל מהתחלה:

איך את מסבירה לאנשים מהי שיטת מונטסורי ממש בקצרה? 

צריך להבדיל בין השיטה שעובדים לפיה במסגרות בה החלק הטכני חשוב- הסדר, ההדגמות, העבודה עם אביזרים

לבין הגישה שמאחורי השיטה– הפילוסופיה על מהו ילד ולמה הוא זקוק, שזה בעצם הכי חשוב. שיטת העבודה היא סוג של שיקוף, היא החלק המוחשי של הגישה.

גישת מונטסורי חוקרת את עולמו הפנימי של הילד ואת התפקיד של המבוגר והתפקיד של הסביבה. מכאן באה ההבנה שאנחנו לא יכולים ללמד ילד. שהוא מלמד את עצמו דרך הסביבה. 

אנחנו לומדים על המוח הסופג של הילד, וזה גורם לנו להבין שהתפקיד שלנו בהורות היא בלהכין את הסביבה. בידיעה שכל דבר שהילד פוגש נכנס פנימה אליו.

בנוסף יש לנו גם עבודה רגשית: להיות מודעים לעצמינו כשאנחנו מגיבים, להיות מודעים לאיך אנחנו מגיבים לילד. כל תגובה שלנו – הילד קולט כמציאות. 

היכולת לשאול את עצמינו שאלות כמו: האם אני מאמין בעצמאות של הילד? עד איפה נוח לי שהיא תהיה קיימת? הדיונים הם החלק הכי חשוב בעיני כהורה. 

למשל- אם הילד עושה משהו שלא מתאים לי ואני כועסת, הילד לא מבין שזה פשוט לא מתאים, הוא מפרש את זה כ"משהו רע קרה" וזה לא מה שאני רוצה להעביר…

הדבר הכי חשוב בעיני זה להבין את הסביבה. הפיסית והרגשית. המוכנות שלנו לקבל את הילד: איך אני מתכנן את היום שלי כשהילד הוא חלק ממנו? האם אני מוכן לכבד את הזמנים שלו ואת הריכוז שלו? עד איפה?

*אפש לקרוא עוד על הורות מונטסורית בכתבה של שני כאן

ילדים במטבח

בסרטוני וידאו של גנים מונטסורים תמיד הכל ממש מאורגן ומסודר. יש כאלה שהסדר והחוקים הזו ממש מרתיעה אותם ולכן מראש מוותרים על העמקה בשיטה. 

למה הסדר הזה כל כך חשוב במסגרות מונטסורי?

כבר אמרנו שהסביבה מאוד חשובה בגישה. לכן אנחנו רוצים שהיא תהיה כמה שיותר מתאימה לילדים

הרבה אנשי מקצוע מדברים על "חופש בתוך גבולות". שיטת מונטסורי עושה את זה ממש טוב: 

ככל שהסביבה יותר מחושבת- כך הילד פחות זקוק למבוגר. 

ככל שהיא יותר מסודרת ואסתטית (הכל מקוטלג לפי צבעים)- כך הילד מבין מה קורה ואיך להתנהל,

כך אנחנו נותנים לו כך ביטחון עצמי להתנהל לבדו בסביבה ולדעת שהוא יכול להצליח.

אם הסביבה היתה מראה למשל- השאיפה היא לגרום למצב בו המראה היא הכי מבריקה ולא מטושטשת כלל.

גם סדר היום בנוי כך שהוא מותאים לשעון הביולוגי של הילד, בשאיפה לכך שיהיו לו כמה שיותר רגעים של חיבור עצמי. 

הסדר זה מאוד עוזר לילדים למצוא את עצמם שוב.

מה זה "עזר מונטסורי"? והאם יש צורך בכאלה גם בבית? 

נעמי סטיוארט קוראת להם "אביזרים" ולא עזרים ואני מאוד אוהבת את הדיוק הזה, כי הם בעצם כלים ללמידה עצמית, לא לעזרה. 

האביזרים המונטסורים הם כלים שמאפשרים לילד לעבוד תהליך למידה כלשהו. הם מתכוננים בצורה מדעית וקשורים אחד לשני כך שבתוך הכיתה יש אינסוף חיבורים פנימיים.

בכיתה הילד מכיר את האביזרים לאט לאט ומתחיל ליצור בעצמו חיבורים והקשרים בין האביזרים השונים.

בשימוש באביזרים, הדבר הכי חשוב הוא איך אנחנו מדגימים ומה הילדים עושים אתם לאחר מכן.

ומה קורה אם כל העזרים הופכים למשחק שלא קשור להדגמה?

צריך לראות מה היה התהליך שלו בדרך לשם: אם הילד מתנסה בחיבורים שונים- זה אחד הרגעים הכי מרגשים שקורים בכיתת מונטסורי. אם הוא משחק "משפחה" אני עוצרת את זה, כי אנחנו מכוונים לתהליכי למידה וחשוב לי שזה יישאר ככה.

בכדי להחליט אם לעצור או לא אני חייבת להיות בתצפית נקייה. אני רוצה לראות מה היה התהליך ואז להחליט איך לפעול.

מונטסורי

אוקיי אז כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו היה לגבי התנהלות בכיתה או בגן. מה לגבינו ההורים? בואו נמשיך:

אם הילד לא נמצא במסגרת מונטסורית- האם זה בכלל רלוונטי להכיר את השיטה?  מה אני יכולה לקחת ממנה כאמא? 

בעיני בהורות הגישה היא החשובה. כל מה שעומד מאחורי השיטה במסגרות החינוך. במרכז הגישה עומדת העבודה העצמית שלנו כמבוגרים ושאילת שאלות שלנו את עצמינו:

איך אנחנו רואים את הילד? מה התפקיד שלי כאמא? האם הבית שלנו מתאים לצרכים של כל המשפחה?

העזרים המונטסורים, אם לא יודעים לעבוד אתם, לא הכרחיים בבית בכלל. אם הילד שלי במסגרת מונטסורית אז עזרים בבית יכולים אפילו לפגוע ולטשטש את הגבול בין הכיתה לבית. 

בנוסף, היות וזו הסביבה הבטוחה בה הילד יכול להרגע ולנוח מהיום, לא אעצור משחק אפילו אם הוא לא משוחק לפי הכללים המקוריים שלו, כי בבית אני נותנת הרבה מקום למשחק חופשי (לעומת המשחק עם העזרים בכיתה שם כן אעצור אם יש התפזרות..)

אני רוצה להתייחס לשאלה הכי נפוצה כרגע בפייסבוק "איזה תרגילים אני יכולה לעשות לבן שלי בן שנתיים/ בן ארבע "? 

הדבר הכי חשוב שצריך לדעת לפני כל ההכנות והחשיבה על תרגילים הוא שצריך להכיר את הילד ולדעת באיזה שלב הוא נמצא. 

מה מעניין אותו? איך הופכים את העניין שלו ללמידה כמה שיותר פעילה? 

אם מה שמעניין אותו זה מכוניות, אני רוצה שדרך המכוניות הוא יחווה כמה שיותר. זה יכול להיות ספירה, מנייה, עוגה, ציור, כישורי חיים… אלו הדברים שחשוב לעשות בבית.

לחזק את הקשר ואת הלמידה דרך תחומי העניין של הילד, ולא דרך משחקים חדשים או אביזרים מיוחדים 
בא לי לצאת עם הכרזה כזאת "אסור לקנות משחקים לילדים" 😉

הכל נמצא בדברים הכי פשוטים, והרעיון הוא לדעת לזהות את זה.

מה עושים בבית

ועוד שאלה רווחת:

"על איזה צעצוע מונטסורי אתם ממליצים לגיל שנתיים?"

אם כבר לקנות, לא הייתי קונה אביזר מונטסורי אלא משהו שיכול באמת לשמש אותנו בבית. לגיל שנתיים נניח הייתי קונה ערכת ניקיון. אבל אמיתית, כזו שבאמת מנקה, לא רק שנראית יפה ומתאימה למשחקי דמיון, כי המטרה שלנו היא שילמד הכל דרך החיים עצמם. שינקה את השולחן באמת, שישבור ביצה וינקה את מה שנשפך וכדומה. 

כשאני מאפשרת התנסויות אני לוקחת בחשבון שיהיה יותר מלוכלך. לתת חופש פעולה לילד זה קצת קשה בהתחלה, אבל זו העבודה שלנו כהורי מונטסורי.

*******************************

מריה מונטסורי ניסתה לראשונה את השיטה בבית ילדים מהמעמד הנמוך שהוריהם לא היו נוכחים, ולכן היה דגש על תרגילים לכישורי חיים.  בחיים שלנו, כפי שדיברנו קודם, אנחנו חיים יחד עם הילדים והם לומדים תוך כדי החיים עצמם, נניח לחתוך סלט, למזוג, לכפתר וכו… ילדים לומדים דברים פשוט מהחיים עצמם.

האם בעינייך עדיין צריך להשתמש בעזרים ובתרגילים ייעודיים לכישורי חיים? 

כמו שאמרנו, המטרה היא לא הבנייה של המגדל אלא התהליך למידה.

כשאני נותנת לילד תרגיל מריחה, המטרה שלי היא שילמד להזיז את היד, שיהיה מודע לתנועות של כף היד, שירגיש מה זה חצי ומה זה שלם, שיזכור את התהליך. 

במסגרת עבודה בתוך תרגיל מונסטורי לא חשובה לי התוצאה. 

דוגמה טובה היא תרגיל של שטיפת שולחן שמתבצע בגנים מונטסוריים.

יש הרבה שלבים לתרגיל כמו לבדוק אם הוא פנוי, להזיז את הכסאות, לסבן, להבריש בצורה עגולה, לגרף את המים ולנגב וכדומה (לא תיאור מדויק אלא בכלליות)

בגלל שזה בתוך תרגיל אז הילד יכול לתרגל כמה פעמים שירצה ולמצוא את הדרך שלו, כך שברגע שהוא מגיע לארוחת בוקר הוא רואה במציאות את מה שתרגל. זה כמו מבחן והוא מגיע אליו מאוד מוכן. ואם לא הצליח, הוא יכול אח"כ הוא יכול לגשת ולעשות שוב את התרגיל ולהשתפר.

תרגיל מורכב משלבים, והוא עוזר לפתח מיומנות שמשתקפות לאחר מכן בחיים. בתרגיל אפשר ללמוד הכל לפרטי פרטים (למשל- איך המים מתנהגים במזיגה/ בניגוב/ בסחיטה)

החשיבות של תרגיל היא בעצם בהשלמת המשימה. התהליך שקורה בפנים כולל התפתחות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית.

הזכרון של התרגיל נשאר בגוף ועוזר לו בהמשך לבצע משימות בחיים עצמם.

 

כישורי חיים

ספרי קצת מה קורה במסגרת מונטסורית, לטובת מי שמתעניינת

אני רוצה שילדים יעשו מה שהם רוצים, שיהיו מחוברים לעצמם. יש ילדים ששנה שלמה לא עושים כלום, אף תרגיל, ואז שנה אח"כ עושים את הכל. 

אנחנו צופים עליו ורואים מה מה הוא כן עושה, מה מניע אותו

האם הוא משחק רק עם חברים/ לא בטוח בעצמו/ מעניין אותו משהו אחר/ משחק רק במשחקי דמיון…?

דרך התצפית נדע איך לחבר את הילד לעבודה משמעותית שתעורר את הנפש שלו.

לפעמים נדבר אתו וננסה למצוא את השפה שלו. נראה איך הוא עובד בתקופת רגישות.

האם הוא בתקופת רגישות לשפה? מה הוא עושה עם זה? איך הוא מתרגל את השפה?

הוא יכול גם רק לדבר עם חברים, לא בהכרח לעשות תרגילים של שפה.

ואז אני חושבת: איך אני עוזרת לו להגיע לכמה שיותר עומק?

אני רוצה להיות כמה שיותר פנויה להכיר את הילד וזה מתאפשר רק כשיש סביבה מאוד מדוקית וזה מחזיר לצורך של ארגון הסביבה.

מה אני יכולה לקחת ממנה כגננת, גם אם הגן שלי הוא לא מונטסורי? 

דבר ראשון שהייתי עושה זה לשנות את האופן שבו הסביבה מעוצבת. בדרך כלל סביבות גן מעודדות המון משחק סוציודרמטי ופחות לימודי.

הייתי שמה יותר דגש על ההתפתחות והבניה של האינדיבידואל ואח"כ- על איך להביא את ה"אני" ל"אנחנו".

הייתי יוצרת יותר פינות יחידניות (לעבודה אישית) ומנגישה בצורה האחרת את המשחקים: במקום ערימות של קופסאות – ליצור סדר. להגיש דברים בצורה יותר יפה ולהטמיע הרגלי עבודה. 

מה זה כיתת מונטסורי

ממש אשמח אם תספרי בקצרה איך את רואה את הקשר בין מונסטסורי והיקשרות 

אז ככה, במסגרת המונטסורית בה הייתי כילדה, זכיתי לגננות מאוד טובות והתפתח בינינו קשר עמוק שנתן לי אפשרות להתפתח אחרת. רציתי לדעת  מאיפה זה בא. 

מריה מונטסורי מדברת על סוג של אהבה מנפש לנפש. אנו מתבקשים לבוא לנפש הילד עם כמה שיותר אהבה. וככל שהילד ירגיש אהוב וירגיש בטוח, הוא יפתח אלינו וגם יהיה פנוי ללמידה.

זאת העבודה האמיתית- ללמוד את נפש הילד 

האביזרים הם כלים לקשר. הם כלים התפתחותיים והם עוזרים לנו לעבור תהליכים יחד. הם לא המטרה. גם לא התרגילים.

 

ירון יעקב (*מורה ומדריך מונטסורי) מדמה את העבודה במסגרת מונטסורית לעבודה של רופא שיניים: 

לא היינו הולכים לרופא שיניים ללא תעודה, אפילו אם יש לו את כל הכלים והציוד הכי חדיש בתחום רפואת השיניים. 

העבודה האמיתית היא ללמוד את נפש הילד. 

יש המון חשיבות לתצפית. ואם הסביבה מתוכננת טוב, לנו אנשי החינוך נוצרת פניות כדי להכיר את הילד וללמוד איך להגיע אליו. 

להיות איש חינוך מונטסורי היא לדעת איך לפתח היקשרות, איך להדגים תרגילים, איך להנגיש כללים.

כל הדברים האלו יוצרים את הבסיס לריקוד הזה בין החוקים לבין החופש

הכל מבוסס ביטחון וקשר. 

*********************************

הייתי רוצה להוסיף פה כמה מילים לסיום אבל נראה לי שהמילים של שני כה חשובות וחזקות כך שלא אמשיך לכתוב ואשאיר אותן כאן להדהד

המון תודה שני!

מוזמנות ומוזמנים לספר לי בתגובות:

האם מצאתן את עצמכן פועלות בגישה המונטסורית ככה בטבעיות? בסיטואציות מסוימות? בטוחה שכן, מחכה לשמוע 😍