הגר עוז

המדריכה

הי נעים להכיר 🙂 כיף שאתם כאן! אני הגר, אמא, אשת חינוך וגם- המדריכה. מאז ומתמיד זה מה שאני עושה- מדריכה ילדים במסגרות שונות וגם בעסק העצמאי שלי- בעיקר בחינוך הבלתי פורמלי ובגיל הרך. ממש חשוב לי שהפעילויות יהיו כאלה שלא צריך להתאמץ בשבילן, שאופי הפעילות יותאם לאופי הילד והכי חשוב- יאפשרו משחק פתוח- כזה שנותן מקום לרעיונות של הילדים עצמם. אמהות, גננות ונשות חינוך, וגם אבות ואנשי חינוך כמובן! אשמח לשמוע מה מצא חן בעינכם ומה יצא לכן לנסות! תהנו!

למידה מתנועת החיים עם ד"ר אורית פרנפס

ילדה בטבע

הי לכן ולכם!!

אם כבר קראת פעם משהו שכתבתי בטח שמת לב שיש לי הרבה משפטים כמו "אבל אל תתערבו!/ חכו לראות מה קורה! / תנו להם להחליט לבד לאן לקחת את המשחק!" וכאלה… לכן ממש שמחתי ואפילו התרגשתי כשנתקלתי לראשונה ברשת באורית, כי היא מדברת על אותו דבר בדיוק, רק שהיא מדברת על למידה ממש ולא רק על משחק, וזה מה שהיא עושה, חוקרת את הלמידה מתנועת החיים

בקריאת הבלוג של אורית ממש הרגשתי כאילו מישהי מדברת את מה שאני מרגישה! אני מצטטת פה משהו ממה שהיא כותבת על תהליך הלמידה:

אני מרגישה שיש משהו נפלא בפשטות הזו של התהליך הטבעי, המנביע, המתגלה. משהו מנחם ומלא תקווה שאומר שהצעד הבא יגיע, לכשיופיע משהו שיישא אותו קדימה.

אני מרגישה גם משהו משחרר בתהליך הזה. זה גורם לי להבין שאין לי באמת שליטה על איך הצעד הבא יקרה או מתי הצעד הבא יקרה. לא אצלי, ולא אצל מי שאותו אני מלווה בלמידה. אין לי יכולת לגרום להבזק של למידה, לתובנה, או לחוויית למידה משמעותית – לא אצלי ולא אצל אנשים אחרים. אבל:

כשמשחררים את האמביציה שזה יקרה,

ונשארים עם הביטחון והאמונה שהצעד הבא אכן יקרה, בזמנו, ולא כפי שציפינו

ונשארים בקשב ובנוכחות לתנועת החיים,

ונותנים לה מקום ומרחב מאפשר –

ומזמנים לה הזדמנויות בעדינות ובתשומת לב

תנועת החיים תינשא קדימה אל הצעד הבא, בזמנה, ותתגלה ביופייה המפתיע.

ועכשיו אציג אותה כמו שצריך:

ד"ר אורית פרנפס: חוקרת תהליכי למידה ומרצה.  לימדה וחקרה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בן-גוריון בתחומים של למידת מדעים, חוויות למידה משמעותיות ומודלים אלטרנטיביים ללמידה והוראה. 

מפתחת את גישת למידת מתנועת החיים, המכוונת לשזור מחדש את הלמידה עם תנועת החיים של הילד, ולאפשר חיבור, חיוניות ומשמעות בתהליך הלמידה.

בשנה האחרונה, ממובילות תחום האטה בחינוך בארץ. מנהלת שתי קהילות פייסבוק – בשביל הלמידה, והאטה בחינוך.

הי אורית ותודה שבאת 🙂
ממש אשמח אם תוכלי לספר קצת איך הגעת להתמקד דווקא בלמידה מתנועת החיים? 

התשובה הישירה לשאלה הזו, היא פשוט השתלשלות העניינים: לאחר שנים של פיתוח קריירה אקדמית בחינוך ובתהליכי למידה, החלטתי לעזוב את האקדמיה ולאפשר לעצמי לנוע יותר לאט, להתעמק בנחת בנושאים שמעניינים אותי, ולאפשר לעצמי להתפתח בעולם החינוך בדרכים חדשות. עוד קודם פגשתי את עולם ההתמקדות (focusing) ועכשיו היה לי יותר זמן להעמיק בפילוסופיה של מי שפיתח את ההתמקדות, פרופ' יוג'ין ג'נדלין. הפילוסופיה הזו ריתקה וסיקרנה אותי מאד, אבל יותר מזה, די מהר התחלתי לזהות את הרלוונטיות שלה לשדה שבתחום המומחיות שלי – שדה החינוך והלמידה, והרגשתי את הפוטנציאל העצום שיש להתבוננות דרכה על השדה הזה.

התחלתי לכתוב בלוג ובו פיתחתי דרך התבוננות על חינוך ולמידה, דרך הרעיונות של ג'נדלין, מה שמאוחר יותר התפתח לגישת למידה, התנסויות עם תלמידים, סדנאות והרצאות. השם שנתתי לגישה: למידה מתנועת החיים.

אם אני שואלת את עצמי: מדוע הלב שלי נמשך ללמוד את הפילוסופיה הזו? מדוע היה לי חשוב לחבר את הרעיונות הללו עם חינוך? מדוע אני מתמסרת כבר 5 שנים לפיתוח של הגישה הזו? היום אני יודעת להגיד שיש משהו בבחירה הזו שהוא הרבה יותר עמוק וכרוך בהתנסויות הלמידה האישיות שלי.

תמיד הייתי תלמידה טובה, למדתי טוב, ביצעתי את כל המטלות, והצלחתי במבחנים. לאורך כל שנות בית-הספר וגם בתואר הראשון.

למרות זאת, לא נהניתי. לרוב. למידה עבורי היה משהו שצריך לעשות, שצריך להצליח בו, אבל הוא לא מהנה. הלמידה היא סזיפית. היא נמצאת מחוצה לי, היא בדרך כלל לא חלק ממני. אני מבצעת את המשימות הלימודיות כדי לסיים וללכת לעסוק בדברים שבאמת מעניינים אותי, והם חלק מחיי.

היתה בי די שקדנות, רצון להצליח, סטנדרטים של עבודה קשה ומחוייבות שאפשרו לי לצלוח את הדרך הזו.

רק כשהגעתי לתואר שלישי, גיליתי את הלמידה שמחוברת אלי, למאוויים שלי, למוקדי העניין שלי, לתנועה הפנימית שלי. כשעבדתי על עבודת הדוקטורט, היא הפכה להיות חלק מחיי, מושא העניין והתשוקה שלי, היא הניעה אותי, והלמידה שלמדתי דרכה בנתה אותי ופיתחה אותי.

זו היתה למידה מתנועת החיים שלי. היא לא היתה למידה "כי צריך" (גם אם הייתי צריכה אותה כדי לקבל את התואר – זה לא מה שהניע אותי). 

בחוויה הטובה והמצמיחה שחוויתי (ועוד נוספות בהמשך) הבנתי כמה הפסדתי שלא חוויתי למידה מתנועת החיים גם בבית-ספר, גם בתואר הראשון. מה שמניע אותי היום היא לאפשר לילדים בכל הגילאים לחווית למידה מחוברת, חיה, משמעותית ומלהיבה. אלה השורשים העמוקים בבסיס העיסוק שלי בלמידה מתנועת החיים.

תוכלי להגיד כמה מילים על התמקדות והפילוסופיה של ג'נדלין?

פרופ' יוג'ין ג'נדלין היה פילוסוף ופסיכולוג מאוניברסיטת שיקאגו, שפיתח את גישת ההתמקדות שהולכת ותופסת מקום בפרקטיקות של פסיכולוגים ומטפלים וגם בתחומים אחרים. התמקדות היא הקשבה למורכבות החווייתית שבתוכנו, המתהווה בתחילה כתחושה גופנית מורגשת. תשומת לב והקשבה למשמעות המורגשת הלא מנוסחת ומתן ביטוי בשפה, מחוללים שינוי עמוק.

עבודתו הפילוסופית של ג'נדלין עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות. הפילוסופיה שלו (The Philosophy of the Implicit) מתייחסת למה שלא מנוסח עדיין, ובו בזמן מורגש וחי בתוכנו כמשמעות מורכבת.

עוד על התמקדות ועל עבודתו הפילוסופית של ג'נדלין באתר הבינלאומי להתמקדות  (Focusing).

את מתייחסת למושגים שונים של ג'נדלין בכתיבה שלך. אחד המושגים שאת משתמשת בו הוא המושג "התנבעות". איך את מגדירה "התנבעות" במילים פשוטות?

המילה "התנבעות" היא תרגום לא מוצלח למילה implying שטבע ג'נדלין והיא מושג מאד בסיסי בפילוסופיה שלו. לאחרונה, אני נמנעת מהשימוש במילה "התנבעות" ופשוט כותבת אימפליינג. 

אז מה זה אימפליינג?

נניח שאני רוצה לקנות שמלה חדשה. אני מסיירת בין החנויות עם איזשהו אימפליינג (התנבעות, שאיפה, כמיהה) למשהו שאני מחפשת ורוצה למצוא. אין לי מושג ברור מה בדיוק אני מחפשת, אולי כמה קריטריונים, אבל יש בי משהו שיודע מה כן ומה לא גם אם אין דגם של שמלה שאני מדמיינת באופן מדוייק. עם האימפליינג הזה אני הולכת ומדפדפת בין הקולבים, מודדת, מתרשמת, בדרך כלל זה לא זה.

במילים של ג'נדלין – השמלה שפגשתי לא נושאת את האימפליינג קדימה. וכך גם השמלה הירוקה עם החגורה, או השמלה השחורה הארוכה, ועוד ועוד. ואז אני מודדת שמלה, מתבוננת במראה, ויודעת שזה "זה". האימפליינג (השאיפה) נישא עכשיו קדימה לצעד הבא.

מהו הצעד הבא? לחזור הביתה שמחה ומרוצה, או אולי להמשיך בקניות ולחפש את הפריט הבא. אבל כבר אין אימפליינג למציאת שמלה, כי האימפליינג הזה פגש בשמלה שנשאה אותו קדימה, וכבר אין שאיפה למצוא שמלה. 

צריך לשים לב שלא היה לי בראש מודל של שמלה מדוייקת. וגם – כשמצאתי שמלה, לא מצאתי את "השמלה היחידה שרק המתינה לי". וודאי קיימות עוד שמלות שהיו נושאות את האימפליינג קדימה.

ג'נדלין מדבר על תהליכי חיים באשר הם – תהליכי חיים של הזנה, תפישה, תנועה, חשיבה ועוד. למידה היא תהליך חיים כמו הרבה תהליכי חיים אחרים. גם בלמידה פועלים האימפליינג והנשיאה קדימה באותו אופן שראינו קודם.

למשל, כשאני רוצה להבין משהו, אני לא יודעת בדיוק מה יגרום לי להבין, אבל יש בי אימפליינג להבין. ניסיונות רבים להבין מהספר, מהאינטרנט, מחבר, ממורה הרבה פעמים משאירים את האימפליינג בצעד הנוכחי, והילד ממשיך לנסות ולחפש הבנה (או שהרבה פעמים הוא משלים עם זה שלא יבין, ואיכשהו ממשיך באופן טכני ושטחי). אבל לפעמים כשמגיע הסבר מסויים שנושא את האימפליינג קדימה, אני יודעת שזהו זה, עכשיו הבנתי. בדרך כלל זה מגיע עם "אהה!"  איזו הרגשה נפלאה היא זו (כמעט כמו למצוא שמלה…)

גם כשהילד מחפש משהו לעשות, יש לו אימפליינג למשהו שיעשה לו טוב ומעניין. הוא פוגש בכל מיני דברים, ויש דברים שמציעים לו, אבל דבר לא נושא את האימפליינג קדימה (מדמיינים את זה?). ואז הוא פוגש במשהו, פתאום יש לו רעיון מה לעשות, הוא מיד בצעד הבא – כבר לא מחפש מה לעשות, הוא כבר בתוך העניין. 

התהליך הזה הוא מורכב כי יש בו הרבה חוסר וודאות. כשלילד יש אימפליינג למשהו, הוא לא יודע בדיוק למה. גם המבוגר לא יודע. רק בדיעבד, אחרי שפוגשים במשהו והוא נושא את האימפליינג קדימה, רק אז יודעים שזה "זה". אבל איך נדע לפני זה?

בגלל זה כל כך קשה להציע לילד מה לעשות – מה שעבד אתמול, לא בהכרח יכול לעבוד היום. כשאנחנו שואלים את הילד מה היה רוצה לעשות, הוא באמת לא יודע. הוא מרגיש שהוא רוצה משהו, אבל זה לא ברור מה.

למידה מתנועת החיים
איך אנחנו יכולים לתמוך בילד בלי לדחוף או להפריע? איך אנחנו יכולים ליצור סביבה תומכת?

קודם כל, להבין את התהליך הזה, שבו יש אימפליינג למשהו לא ברור, אבל עקשן – הוא לא מוכן לקבל כל דבר, והוא יהיה מסופק רק כשיגיע משהו שיישא אותו קדימה. כל דבר אחר הוא "דחיפה" ו"הפרעה". 

אם אנחנו מציעים לילד משהו שלא נושא אותו כרגע קדימה, הוא אולי יציית וישתף פעולה, אבל הפעילות שלו תהיה נטולת חיים. קצת כמו שאני למדתי במשך שנים כי צריך, אבל הלמידה הזו לא היתה מחוברת אלי (אני מעריכה שאני לא בודדה בעניין זה).

אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לפתח בעצמנו כהורים וכמחנכים זה להקשיב בתשומת לב ובאורך רוח. לא לנסות להאיץ תהליכים, לאפשר לילד לחוש את האימפליינג, לחפש, ולבקש עזרה אם הוא צריך. חשוב לאפשר לו לבטא את עצמו, לצייר, לכתוב, להיות אקטיבי. תפקידנו כמבוגרים להקשיב, להתבונן, להתעניין, לתת לילד תחושה אמיתית שמקשיבים לו, שרואים אותו.

מעבר לכך, במקום להציע במילים, אפשר פשוט ליצור סביבה מזמינה שהילד יכול להרגיש חופשי להצטרף או לא. אם אני שואלת את הבת שלי אם היא רוצה לצייר, התשובה הרבה פעמים היא: "לא, לא בא לי" עייף ומשועמם. אבל כשאני פורשת לה דף גדול, צבעי מים וטושים, התשובה היא: עיניים נדלקות, גוף מתעורר, ידיים נשלחות אל הצבעים ומתחילות ליצור.

לסיכום עד כאן (מתוך הפוסט- את שתהיי בים זו לא את שעכשיו):

לא להציע במילים – אלא להגיש ולהזמין

לא לדבר על – לעשות את

לא להבטיח – להניח ולהנכיח

לא לדבר (רק) על רעיונות מופשטים – להוריד אותם לגוף ולפעולות.

לא לתאר במילים – לעצב חוויה

לסביבה ולחפצים כח משלהם, והילד נמצא איתם באינטרקציה – ביכולתם לשאת את האימפליינג שלו קדימה.

את מדברת הרבה על ה"ניצוץ" שנדלק אצל ילד. אשמח אם תתני דוגמה על ניצוץ כזה שנדלק ואיך מזהים אותו 

חשוב לי לציין, שלא תמיד פשוט להצית ניצוץ אצל הילד. זו עבודה של גישוש, תעיה, הקשבה וגם הרבה מזל. הרבה ניצוצות ניצתים ללא התערבותנו.

איפה אנחנו בכל זאת? כשניצוץ ניצת, צריך להיות מאד עדינים, ולא לתת לאמביציה שלנו כמבוגרים להתלהב ולהציע הצעות להתקדמות – זה עלול לכבות את הניצוץ כמו רוח. לעמוד שם בשקט ולראות מה קורה. הניצוץ מאפשר צעד של למידה או פעולה. מאוחר יותר, בזהירות אפשר להציע משהו, להציג משהו חדש בסביבה כדי לאפשר עוד נשיאה קדימה.. 

בשיעור לילדי כיתות ד-ה למדנו על אנרגיה והמרות אנרגיה. במשך מספר שיעורים ניסיתי כל מיני פעילויות, חלקן מאד הלהיבו אותי, והייתי בטוחה שיציתו ניצוץ. למשל, הבאתי צינור שקוף ארוך וגלגלנו גולות כדי ליצור מעין רכבת הרים, או פעילות המצאה של ייצוגים של אנרגיה על בריסטולים גדולים כדי להמחיש המרות האנרגיה. התאכזבתי לגלות שהפעילויות הללו לא הציתו ניצוצות.

הילדים אמנם ביצעו אותן, אבל כלאחר יד, וללא סקרנות או הנעה פנימית. הייתי צריכה לעמוד לידם ולהציע, ולהנחות. תנועת החיים שלהם לא נישאה קדימה. 

לא כל ניסיון צולח.

באחד השיעורים הבאים הבאתי סל גדול עם המון אבני דומינו, קפיסי עץ, ניירות דבק, כדורים וגולות ועוד לפני שהסברתי להם שהיום מכינים מכונות אנרגיה, הם כבר הבינו, אספו אליהם חפצים שהבאתי, התחלקו למספר קבוצות וכל קבוצה התחילה לעבוד על מכונת אנרגיה.

הניצוץ הוצת. עכשיו הם היו שקועים בעבודה. היה רעש תעשייתי. ואני התחלתי להרגיש מיותרת. המשכנו את הפעילות הזו במשך 3 שיעורים וחדוות היצירה שלהם המשיכה עוד ועוד. מידי פעם, כשזיהיתי שהם עושים עוד מאותו הדבר ורמת העניין קצת יורדת, הבאתי לשולחנות עוד עצמים חדשים (כמו להוסיף קיסמים למדורה), שנשאו את הפעילות קדימה אל הצעד הבא.

בנוסף לגישת הלמידה הייחודית הזו, את גם חלק מיוזמת ההאטה בחינוך. האם בעינייך יש מקום לגישות האלו גם בבתי ספר או רק בבית?

האטה בחינוך צמחה מתוך ההיכרות שלנו, נשות חינוך, את רעיונות "תנועת ההאטה". החיבור בין האטה לחינוך היה צעד מתבקש, והוא חיבר אליו אנשי חינוך רבים.

אני חושבת שבבסיס אנחנו כמבוגרים צריכים לשחרר משהו – את השליטה והרצון שהילדים ילמדו את כל מה שאנחנו חושבים שהם צריכים ללמוד, את כל מה שתכניות הלימודים דורשות מהם ללמוד – כאן ועכשיו. להבין שהילד לומד וצריך ללמוד מתוך המקצבים הפנימיים שלו, התהליכים האישיים שלו שאי אפשר לדחוף או להאיץ (אולי אפשר – אבל אז הם לא יהיו תהליכי למידה אמיתיים וחיים).

אנחנו ודאי צריכים לחשוף אותם לעולם העשיר, לסביבות מזינות ומסקרנות, אבל אי אפשר לדחוף אותם ללמוד דברים ללא תנועת החיים שלהם אם אנחנו רוצים לאפשר להם למידה אמיתית וחיה.

איך להכניס האטה לבתי ספר? לאט לאט… המורים צריכים קודם לעשות תהליך עם עצמם, להבין באופן עמוק מה זה אומר האטה בחינוך, על מה צריך לוותר, ומה מרוויחים מזה באופן עמוק, מה זה אומר להקשיב למקצבים הפנימיים של הילדים ואיך לאפשר להם להוביל יותר את תהליכי הלמידה שלהם. אלה מהלכים שצריכים להיות גם מערכתיים, אבל מנהלי בית-ספר בהחלט יכולים להוביל שינויים בכיוונים האלה.

ונחזור הביתה: מה היית אומרת להורים שאומרים ש"אבל הוא יישאר מאחור כי כולם נורא הישגיים"? או ש"אין מה לעשות, יש חומר שצריך ללמוד ולא הכל כיף בחיים"?

יש הבדל מהותי בין "לכסות חומר" לבין "ללמוד". למידה היא פעולה עמוקה של בניית מבנים בשכל ובגוף. הילד גדל, נבנה ומתפתח בלמידה כשהתכנים הופכים לחלק ממנו. כש"מכסים חומר" עוברים עליו, מסבירים אותו, מתרגלים אותו, אבל אם הפעולות הללו לא מערבות בניה פעילה של הילד, אנו עדים שוב ושוב לתופעה שילדים מסיימים 12 כיתות ושוכחים 90% ממה שלמדו.

ילדים זוכרים חוויות, 

שיעורים שבהם היו מעורבים במיוחד,

נושאים בהם ביטאו את עצמם, 

אבל כל החומר ששיננו למבחנים נשכח מהם. 

אז מה אפשר לומר להורים שחוששים שהילד יישאר מאחור? 

בכלל לא ברור שהילד יישאר מאחור אם הלמידה שילמד תהיה משמעותית, תבנה ותפתח אותו. יחד עם זאת, אם יש תכנים ומיומנויות שהמערכת בינתיים דורשת וחשוב לעמוד בהם – ילדים יודעים לזהות את הצורך ולהשיג את מה שהם צריכים להתפתחותם בחברה. 

ראו את דוגמת בתי-הספר הדמוקרטיים שתלמידיהם ביקשו ללמוד לבגרות. הם לומדים ומצליחים בבחינות הבגרות, לצד המשך למידה והתפתחות משמעותיים בתחומים שמעניינים אותם. ילדים שלומדים מתנועת החיים שלהם יודעים לעמוד באתגרים ובקשיים, ולא הכל "כיף" בתוך זה. אבל כיוון שהם לומדים ופועלים מתנועת החיים שלהם, הם תופשים את הקושי הוא כחלק מהעניין. 

וממש לפני סיום: איזו עצה היית נותנת להורה שרוצה לקדם למידה שכזאת? ומה היית מייעצת למורה שרוצה לפתח את הגישה בכיתה?

גם בלמידה מתנועת החיים, וגם בהאטה בחינוך, חשוב להתחיל מהקשבה ותשומת לב לילד. הקשבה לתנועה של הילד היא הכי חשובה: מה הוא צריך, איפה הוא בתהליך, איך לתמוך בצעד הבא. מעבר לזה, יש משהו רענן בגישה שאומרת שבשום שלב אין לנו וודאות מה יניע את הילד, מה יגרום לו להבין, מה יעבוד, ושאנחנו כל הזמן בריקוד עדין עם קשב ותשומת לב לתהליכים של הילדים. זה תהליך מופלא של גילוי ויצירה תמידיים. 

אפשר ללמוד עוד על הגישה באתר "למידה מתנועת החיים", ולמצוא שם עוד אפשרויות ללמידה והתפתחות.

סוף דבר

היה לי ממש כיף לארח, תודה אורית שבאת!!

להורים שרוצים להעמיק בגישה- יש לאורית בימים אלה סדנת אונליין מעולה בנושא מעורבות והנעה פנימית בגישת "למידה מתנועת החיים". עוד פרטים על זה אפשר למצוא כאן