גזרי נייר בצורת רימונים
"בביקורי באחד הגנים מצאתי ילדים יושבים סביב שולחן וצובעים גזירי נייר בצורת רימון בצבעים אדומים. הגננת והסייעת הקפידו לקרוא לילדים שטרם עשו זאת לגשת ולבצע את המשימה.
בתשובה לשאלתי בדבר מטרת הפעילות אמרה הגננת שכך הילדים לומדים שהרימון הוא אדום.
תמהתי: "האם הילדים אינם יכולים להבחין בצבעי הרימון פשוט מתוך התבוננות ברימונים?"
והערתי שאם יעשו כן, ודאי יגלו שהם אינם בהכרח אדומים, אלא מגוונים גם בירוק ובוורוד. בגן לא היו רימונים אמיתיים, אלא רק גזרי נייר בצורת רימונים.
הגננת אמרה: "אבל ככה הם גם מפתחים מוטוריקה עדינה."
שוב תמהתי: "הרי הציור והכיור החופשיים שבהם הילדים פועלים בשמחה, ביצירתיות ומתוך הנעה פנימית, מפתחים את השרירים העדינים של כף היד במידה רבה לא פחות. מדוע להעסיק אותם בפעילות מוטורית כה מוכתבת לשם כך?"
הגננת התייאשה משאלותיי וענתה: "אני לא יודעת למה, פשוט ככה עושים לכבוד ראש השנה."
אותה הנמקה עומדת מאחוריי פעילות בניירות קרפ לקראת יום העצמאות: הילדים מקמטים ריבועים של ניירות קרפ כחולים לצורת כדורים קטנים ומדביקים אותם בצפיפות על ציור של דגל ישראל.
זו עבודה מייגעת וממושכת, אשר ללא ספק מאמנת את השרירים העדינים של כף היד, אך איננה תורמת דבר להבנת מושג הדגל ולחווית יום העצמאות, וודאי שאין בה הגשמה של חיוניות, של ביטוי עצמי ושל התרגשות הגילוי."
ריבועים של ניירות קרפ
את הספר של אפרת (גן הילדות: הפדגוגיה של ההקשבה והדיאלוג) גיליתי בזמן שהייתי גננת בגן פרטי לגילאי שנה וחצי- שנתיים. זה היה קשה, הדרישות היו בלתי אפשריות, הייתי מותשת,
ואז קראתי את הקטע הזה מהספר, וזה טלטל את עולמי! פתאום הרגשתי בסדר!
ויותר מזה- נזכרתי איך אני כילדה כיווצ'צ'תי קרפ לעיגולים והדבקתי אותו צמוד צמוד על בריסטול גזור בצורת רימון, או תפוז, או דגל, ואפילו שהייתי הילדה הכי שקטה וממושמעת בעולם, ואפילו שאהבתי לשבת ולעשות יצירות, את הקטע הזה עם הקרפ אף פעם לא הבנתי!
בקיצור, זה לא שאני לא בסדר, העולם דפוק 🙂
פתאום נפלו לי מלא אסימונים בזה אחר זה- הרי גם ככה העבודה בגן אינטנסיבית, במיוחד בגילאים הצעירים שיש גם את אלמנט הטיפול- להחליף, להגיש ולפנות ארוחת בוקר וצהריים, להחליף שוב טיטול ובגדים, להשכיב, לנקות, להתמודד עם נשיכות, נפילות ועוד ועוד… כל זה עוד לפני התוכן שצריך להכין ולהעביר.
ואחרי כל זה עוד לשבת ולגזור רימונים, או עננים, כדי שהילדים יצבעו ממש ממש בעזרתנו גם אם לא כזה בא להם כי "עכשיו עושים יצירה לסתיו", ואז נתלה את היצירות בכיתה ולכולם יהיה ברור שהילדים לא גזרו ואולי רובם גם לא ממש צבעו, ועדיין כולם יגידו "איזה יופי איזה משקיעניות" ויצלמו…
פתאום זה נראה לי כזה מופרך!
אומץ
לקח לי בערך עד החורף להתבשל עם זה.
בחורף אזרתי אומץ, אמרתי- אני לא גוזרת יותר כלום. לקחתי דף גדול, צבעים והצעתי לכל מי שרוצה (ורק מי שרוצה) לבוא לצייר איתי חורף. שמתי ברקע את הקטע של החורף מתוך 4 העונות, והיה כל כך כיף!
כמעט כולם באו להתנסות בשלב כזה או אחר, מי עם הידיים, מי עם מכחול, מי שבא לדקה או לעשר, ותשמעו- זה היה נהדר!
הרגשתי כזו הקלה
והייתי גאה לתלות את זה בגן, ולספר להורים- הילדים ואני הכנו ציור של חורף- ממש ביחד! ומרצון!
זה היה אחד הרגעים המשמעותיים בשבילי
למה?
ומאז, ככל שהעזתי יותר לשאול "למה"- זה גרם לי להפסיק לעשות דברים כי "צריך", כי מי קבע?
מי קבע שללמוד על חיים נחמן ביאליק (כל שנה מחדש!!) זה יותר חשוב מללמוד לעמוד בתור?
מללמוד להציע יד לחבר שנפל? מללמוד איך אפשר לבקש להצטרף למשחק במקום להרוס את המגדל לילדים אחרים?
מלתרגל את היכולת לשקוע במשחק במקום לעבור מהר ממשחק למשחק?
זו יכולת שנעלמת, ואנחנו שם לתחזק את זה- עוד פעילות ועוד ג'ימבורי ועוד משהו שהכנתי בבית בלילה כדי שישחקו איתו 2 דקות ויעברו הלאה…
והנה, אחרי כמה שנים כאלה של גירויים בלתי פוסקים, אנחנו לא מבינים איך זה ש"הם לא יודעים להעסיק את עצמם"…
הדברים הפשוטים
העבודה בגן הסתיימה בקטע לא טוב, זה סיפור בפני עצמו ולא לעכשיו, אבל הספר הזה וכל מה שהוא מלמד נשאר איתי עוד שנים ארוכות.
בעצם, אפרת מתייחסת לגן כמו למקום בו חיים, ולא כמו למקום בו לומדים ואז הולכים הביתה לחיות. ואם אנחנו חיים בו, אנחנו משחקים, יוצרים, לומדים למידה אגבית כל הזמן, עושים מלאכות שונות אם נרצה, חוגגים את החגים ועוד…
וכמו שאנחנו מביאים תוכן מסוים- נניח מקשטים לקראת החג, גם הילדים מביאים תכנים מסוימים של מה שמעסיק אותם כרגע.
יש דגש על המשחק הפתוח, על משחק בכללי, על סוגי משחקים שונים, וגם כאלה שהם לא ממש משחקים…
הנה דוגמה קצרה על משחקי בנייה:
"ככל שמרכיבי המשחק הם נייטרלים יותר, כך הם מאפשרים חשיבה רב כיוונית ועשייה מגוונת. בנייה חופשית מאפשרת אסוציאציות וקומבינציות רבות. בכל פעם שהילדים יבנו- יתקבל מבנה אחר, והמשמעות הסמלית שיקנו לו תהיה אחרת."
ומה גננות יכולות לעשות אחרת?
ממה שאני מבינה, הן לגמרי יכולות לעשות פחות. ועכשיו יש גם את גישת הגן העתידי שנותנת לזה אסמכתא.
כל הגישה הזו של הגן העתידי שואבת השראה בדיוק מאותם המקורות שאפרת מור שואבת השראה מהם בספר שלה- גישת רג'יו אמיליה, גדעון לוין, מלכה האס ועוד מקורות בכלל לא עתידיים אלא דווקא מהעבר.
נחמד שעכשיו נזכרו שזה דווקא סבבה 👏
מה שעוד אני אוהבת בגישה של אפרת היא שזו גישה, ולא שיטה. אפשר לעשות ככה ואפשר גם ככה. אפשר ללמד משהו ואפשר גם לשאול את הילדים וזה יצמח מתוכם. לא לא עושים דברים כי זה "בניגוד לגישה" פשוט משתדלים לפעול לפי מה שמרגיש לנו בבטן.
"השאיפה היא, כאמור, לאפשר לילדים לגלות מה הם רוצים, ולא רק לציית למה שרוצים מהם. הגננת צריכה לזהות את הנטיות של הילדים, לשים לב לבחירות שהם עושים, להצטרף אליהם ולסייע להם להעמיד בתחומים שאליהם הם נמשכים ושבהם הם בוחרים.
אין צורך לדאוג שילד שאינו משחק ב"מה במשבצת", לא ידע בעתיד להתייחס לשני מימדים בו זמנית ולפור מטריצות, שכן ייתכן שילד זה אוהב מאוד לבנות בקוביות ובעת הבנייה הוא ממיין את הקוביות לפי גודלן, צורתן וצבען בהתאם למטרותיו."
איך ממשיכים?
לפני שנה למדתי פיתוח הדרכה. לצורך פרויקט הגמר חיפשתי רעיונות. עלה לי רעיון אולי לעשות משהו לגננות. איזושהי קבוצת למידה/ משהו שלא מקבלות בלימודים (אני לא גננת אבל כך אני מבינה מכל השאלות בקבוצת גננות בקלות, שם אני מגשרת).
פניתי לאפרת מור, ולמזלי הטוב- היא הסכימה לפגוש אותי! וואוו! איזו התרגשות זאת היתה!
שאלתי אותה איך זה אמור להיות לדעתה, איך זה היה כשהיא לימדה וליוותה סטודנטיות וגננות, ומה היא היתה עושה עכשיו אם היתה ניתנת לה יד חופשית בתהליך הכשרה של גננות חדשות.
בחלק השני (בפוסט הבא) אביא את עיקרי הדברים כמו שאני הבנתי אותם.
ובינתיים, כדי שתוכלו להבין את הגישה, מצרפת לכן קישור לקבוצה של אפרת מור, שם אפשר להתייעץ אם אתן גננות- גן הילדות
והנה הרצאה שלה במסגרת פרויקט האטה בחינוך
ממש אשמח לשמוע מכן אם הכרתן קודם? אם התחברתן? אם יש לכן עוד שאלות, או- מה עוד הייתן רוצות לדעת?
*כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרה של אפרת מור "גן הילדות"
2 תגובות
תודה רבה על המאמר החשוב. העברתי לכל צוות הגן לחברותיי הגננות
אכן ,אפרת מקסימה,התוברתי מאוד לגישה ( הכרתי את אפרת בהשתלמות לגננות ).