מה זה אומר להיות הורה איטי ולמה כדאי לך לנסות?
האם זה משהו שיכול להתאים לכולם ולמה רק ההכרות עם האיטיות יכולה להפוך אותנו להורים טובים יותר?
מי שעוקב.ת אחרי קצת יודעת שכמעט כל הצעה לפעילות מסתיימת במילים "והלואי שתשתו את הקפה חם"
כי אחד הדברים הכי חשובים לי הוא לחשוף אנשים וילדים לחשיבות הכלום. לחשיבות של- פשוט להיות.
בזמן האחרון יוצא לי להיפגש עם תפיסות שונות שממש מתאימות למה שאני מרגישה לגבי חינוך והורות (קצת כמו נגיד כשלומדים נהיגה פתאום שמים לב כמה ל' יש בכביש? או שבהריון פתאום כולן מסביב גם…? אז כזה)
לתנועת ההאטה יש מקום נכבד בהרחבת האופקים שלי, בתוכה האטה בחינוך וגם האטה בהורות.
לאריאל קרס נחשפתי דרך כתבות שלו באתר תנועת ההאטה. פניתי אליו כדי לשאול אם אפשר לשתף פה את "מניפסט ההורה הבטלן". הוא ענה לי שבטח, אז שאלתי אולי הוא גם יסכים להתראיין, והוא ענה שכן! (שווה להעז!)
אריאל כתב ספר בו הוא כותב על תשעה נושאים בהם אפשר לעשות שינוי אם אנחנו רוצים להאט את חיינו כהורים ובכלל. עוד על מה שמופיע בספר אפשר לקרוא כאן
על פי קרס, הורות איטית אמורה להיות התשובה לסגנון ההורות הנפוץ בארץ, שהיא דאגנית, מלחיצה, מוגזמת, כזאת שיש בה נטייה לגונן על הילד מפני כל אפשרות של אכזבה או כישלון מצד אחד, ולדחוף את הילד להישגים מצד שני. התוצאה, על פי חסידי ההורות האיטית, היא רגשות אשם אצל הורים שמבלים את רוב זמנם בעבודה (הורות כזו, אחרי הכל, עולה הרבה כסף), וגם כעסים ומריבות, כשההורים מרגישים שהקריבו את חייהם לטובת ילדים שאינם בהכרח אסירי תודה.
מתוך כתבה באיקס נט
אז הנה מתחילים- כל מה שרצית לדעת על הורות איטית:
הי אריאל, כיף שאתה כאן 🙂 בוא נתחיל מהתחלה-
האם היית הורה איטי מתחילת ההורות שלך? או האם זה משהו שהגיע בשלב יותר מאוחר? (האם הייתה תקופה בה ניסית לחיות חיים לחוצים "רגילים"?)
ההורות האיטית זו תפיסת הורות שהתגבשה אצלי בהדרגה, בגלל תובנות שהיו לי כאבא טרי. לאט לאט התובנות האלה הצטברו לכדי דרך חיים חדשה וקצת רדיקלית.
אמנם אני אדם שמשתדל לא לעבוד הרבה – לפחות לא לאורך זמן – אבל בהחלט אפשר לומר שחייתי "חיים לחוצים רגילים" לאורך זמן רב מדי. כשהפכתי לאב, גרתי בתל אביב. היה לי נחמד לגור עם אשתי בתל אביב כאשר היינו זוג ללא ילדים, אבל אחרי שבני הבכור נולד הבנתי די מהר שתל אביב זה לא מקום לילדים, או ליתר דיוק, שלא הייתי מעוניין לגדל את הילד שלי בסביבה עירונית כמו תל אביב.
אני עצמי נולדתי וגדלתי בקיבוץ בגליל המערבי, עם הרבה טבע, עצים, בעלי חיים, דשאים, יערות מסביב, בלי זיהום אוויר ומכוניות – וחשוב לא פחות, גדלתי בחברה לא צרכנית. שאפתי שגם הילדים שלי יוכלו לגדול כך – בלי לראות מסביבם כל הזמן אספלט, בטון, מכוניות ובניינים ענקיים ובלי להתעסק כל היום בצריכה בלתי פוסקת.
אחרי שהבן הראשון שלי נולד, הפכתי לראשונה בחיי לשכיר עם "עבודה מסודרת" קיבלתי ג'וב בעיתון מעריב. (עד אז עבדתי כפרילאנסר במקומות שונים). במעריב הלכתי מחיל לחיל וקיבלתי המון הצעות לקידום, אבל זה אומר גם עבודה בלתי פוסקת והרבה לחץ. האישה שלי עבדה בטלוויזיה, שזה אומר שאין יום ואין לילה. כך שבהחלט חיינו במסלול המהיר, עובדים כמו מטורפים עם ילד קטן שברוב שעות היום היה עם מטפלת.
בשלב הבא עברנו לגור במושב סמוך לנתניה, אבל המשכנו לעבוד בתל אביב. המעבר למושב התחיל את התהליך של האטת החיים, אבל לקח די הרבה זמן עד שיישמתי את ההורות האיטית כפי שרציתי, מכיוון שלהפוך להורה איטי זה מסע שבו אתה צריך לשנות בהדרגה את סדרי העדיפויות שלך ואת המבט שלך על החיים. ברור ששינוי כזה גדול לא מתרחש ביום אחד.
בני כמה הילדים שלך עכשיו? האם אתה מרגיש שהחיים שלכם שונים משל שאר החברה שבה אתם חיים?
הילדים שלי היום בני 22, 21 ו-18. את ההורות האיטית יישמתי ואני עדיין מיישם, אבל מובן שכאשר ילדים גדלים הם הופכים לאנשים בוגרים שעומדים ברשות עצמם. כך שההורות האיטית רלוונטית יותר כאשר הילדים שלך קטנים. אני יודע שעשיתי גם טעויות כהורה – כל ההורים עושים טעויות. אבל התוצאות של ההורות האיטית שיישמתי על ילדיי מוצלחות מאוד, לדעתי.
במה החיים שלנו שונים משל שאר החברה? זו שאלה מקיפה מאוד. היחס שלנו לכמעט כל דבר – עבודה, חינוך, לימודים, קניות, קריירה, כספים, סטטוס, דיור, סביבה, קונפורמיזם, קהילה וכל היתר – הוא לדעתי ייחודי.
לדוגמה, ניתן לציין שלא היה במשפחתנו מרד נעורים. האם בזה אנחנו שונים משאר החברה? נראה לי שבמידה רבה כן. אני כל הזמן קורא מאמרים וכתבות על המלחמות והמאבקים בין הורים לילדים שלהם, ואני גם כותב באתר בשם 10 פלוס שמתעסק כל הזמן בבעיות מסוג זה. אבל לי אישית היו מעט מאוד התכסחויות עם המתבגרים שלי, אם בכלל. זו מסקנה שהגעתי אליה כמובן בשלב מאוחר – מניסיוני האישי, הורות איטית מבטלת את הצורך במרד של המתבגרים ומייתרת את המאבק. כמובן, שיש מצב שהמרד הזה עוד יגיע, אבל את גיל ההתבגרות עברנו בצורה מאוד מוצלחת.
האם היתה פעם התנגשות בין הערכים שלך לבין הערכים של החברה שבה אתה חי?
יש הרבה התנגשויות, כי אני אדם שלא אוהב לעבוד הרבה וחלק מההורות האיטית זה לעבוד פחות וגם לעשות פחות (כדי להיות יותר עם הילדים). בחברה שמכורה לפעלתנות תזזיתית ולהיסטריה של קנייה וצריכה, זה נראה משונה ואפילו חריג. בנוסף אני גם קצת אנטי סוציאלי, אבל זה לא קשור ישירות להורות האיטית אלא לאופי האישי שלי – אני אדם די מופנם. יש כמה שאוהבים את זה ומעריכים אותי למרות שאני עלול להיות עוקצני ולא חביב, ויש הרבה שלא מתים על זה.
אישית אני משתדל להימנע מאירועים חברתיים ומשפחתיים ומשתדל לצמצם את זה למינימום הכרחי, וכך החברה רואה בי פעמים רבות סוציומט. מובן שהגישה הזו עברה גם לילדים שלי אבל אני חושב שהם בכל זאת יותר חברותיים ממני. ההורות האיטית לא מדברת לכל אחד, כבר קיבלתי על זה ביקורות בסגנון "אתה אדם הזוי" או "אי אפשר ליישם את ההורות האיטית". אני בהחלט חושב שאפשר ליישם בכל משפחה הורות איטית, או לפחות חלקים מהשיטה שלי – זה רק עניין של רצון.
באופן כללי בחופשים, ועל אחת כמה וכמה עכשיו בסגר, יש אווירת לחץ באוויר ותחושה של הרבה הורים ש"הילדים מטפסים על הקירות" – שהם לא יודעים מה לעשות כדי "להעסיק" אותם.
אז – האם אתה חושב שיש ילדים שיותר קשה להם להעסיק את עצמם? כלומר שזה תלוי ילד? או שזה לגמרי משהו שאפשר להתרגל אליו – הורות איטית?
משבר הקורונה והסגר הראשון הראו לאנשים רבים עד כמה כיף לחיות חיים איטיים וליישם הורות איטית. רק מעטים אמרו "בבקשה, פיתחו את שערי המפעל כדי שאוכל לחזור לשם! תנו לי שוב לקום מוקדם, להסיר מהעיניים את קורי השינה כשבחוץ השחר מפציע וללגום קפה פושר! תנו לי לנהוג שעה בפקקים, לבלות את כל היום במשרד ולאכול עסקית בקפה שלמטה! תנו לי לבזבז את הכסף שהרווחתי על כמה בירות בהאפי האוור עם אנשים שאין לי ממש חשק לבלות איתם! תנו לי לבלות שעות באוטובוסים ורכבות ולא לראות את הילדים שלי לעולם!".
אבל עכשיו זה כבר הסגר השני, ואני לא מזלזל חלילה במה שההורים אומרים לגבי ילדים שמטפסים על הקירות, משתעממים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. הרי הסגר גם מונע מילדים רבים לבלות עם החברים שלהם. מהניסיון שלי, ילדים שגדלים בהורות איטית פחות משתעממים ויודעים להעסיק את עצמם היטב. כמו כן, הם רגילים להיות עם ההורים שלהם.
זו אחת הבעיות בהורות מהירה – שהילדים לא נמצאים הרבה עם ההורים שלהם. למה הם לא עם ההורים שלהם? כי ההורים עסוקים ועובדים כל הזמן, וגם כי החינוך של הילדים יוצא לאאוט-סורסינג, מיקור חוץ. זה אומר שהילדים נמצאים עם אנשים זרים כמו נאני, מאמנים, מדריכי חוגים ובייביסיטרים גם אחרי שעות בית הספר והם לא רגילים לשהות הרבה זמן עם ההורים שלהם. כך שבזמני סגר, הורים רבים מתָרְגלים הורות איטית גם בלי לדעת את זה. זה מרתק אותי – לבדוק כיצד הורים מצליחים להסתדר עם הורות איטית פתאומית: האם זה מוביל למשבר? או שאולי הם נוכחים לדעת שהשד אינו נורא כל כך וזה אפילו כיף?
האם אתה מכיר כאלה שאורח חיים מהיר ועצבני הוא מה שמתאים להם? או האם אתה חושב שזו מין התמכרות של כולנו לאורח חיים כזה?
זו בהחלט התמכרות, התמכרות לעבודה, לפעלתנות כפייתית ולחיים מהירים. התמכרות זו היא הסיבה למה שאני מכנה "הורות מהירה", סגנון ההורות הנפוץ ביותר בארץ. הורות מהירה היא דאגנית, מלחיצה, מוגזמת, ויש בה נטייה לגונן על הילד מפני כל אפשרות של אכזבה או כישלון מצד אחד, ולדחוף את הילד להישגים מצד שני.
התוצאה היא כמובן פחדים ורגשות אשם אצל הורים שמבלים את רוב זמנם בעבודה (הורות כזו, אחרי הכול, עולה הרבה כסף), וגם כעסים ומריבות, כשההורים מרגישים שהקריבו את חייהם לטובת הילדים – והילדים לא תמיד אסירי תודה. אני חושב שרוב האנשים לא מכירים אלטרנטיבה לאורח חיים מהיר ועצבני – וזה מה שאני מציע להם לאמץ בהדרגה.
מה אתה אומר למי שאומר לך שהוא ממש רוצה להאט, אבל חושש שהילדים שלו יצברו פער/ לא יעמדו בקצב/ לא ידעו להשתלב בעולם בהמשך?
זה חשש לגיטימי. אבל אני חושב שאפשר להאט את החיים גם בלי שייווצר פער או שהילדים לא יידעו להשתלב בעולם בהמשך. הם רואים מסביבם את החיים המהירים, זו המציאות שלהם. חשוב להראות להם שיש אלטרנטיבה – אפשרות של חיים איטיים. אנחנו לא מנותקים מהעולם, אבל בהחלט חושבים שיש משמעות לפחות פעילות, פחות מסכים, פחות חוגים, פחות אאוט-סורסינג של החינוך, פחות צריכה. לדעתי, זה מעניק זווית ראייה מאוד חיובית על החיים.
האם הורות איטית מדברת גם על צריכה (חוץ מעל מיקור חוץ?)
באופן אישי, יכולה לספר שאני בקונפליקט לגבי צריכה. אנחנו לא קונים בגדים וגם לא משחקים, אבל אנחנו כן קונים אוכל בחוץ למשל. במיוחד בימים אלו, כל הזמנה מעסק קטן למשל מרגישה לי ממש טוב, כלומר – שאני עוזרת לו להחזיק את הראש מעל המים. השאלה – איך אתה בוחר או ממליץ לאחרים לבחור איך לנהל את הרגלי הצריכה שלהם?
יש צריכה, ויש צריכה מוגזמת. השאלה מה היא צריכה מוגזמת? אני לא בעד לחיות כמו נזיר, וזה גם לא אפשרי. יש לי חבר שמאתגר את עצמו עכשיו בשנה ללא קניות. שנה! אני לא חושב שהייתי מצליח בזה. אבל לקנות פחות ולבזבז פחות – זה דבר שבהחלט כדאי לנסות. זה אומר לקנות פחות אוכל ולאכול פחות, מה שיכול לתרום בענייני דיאטה ומשקל – יש הרבה ילדים (וגם הורים) שסובלים מעודף משקל. כך גם זורקים פחות אוכל לפח.
זה אומר לגור בבית קטן שאינו מחייב תחזוקה רבה מדי, בלי גינה גדולה ואולי אפילו בלי חיות מחמד. זה אומר לקנות פחות צעצועים, להחזיק מכונית אחת ולא שתיים, לא להתחבר לכבלים או ללוויין, לשתות מי ברז ולא מים מבקבוקים, לקנות מכשירי חשמל, מכונית ובגדים יד שנייה, לנקות את הבית לבד ובלי עוזרת, לא לצאת לחופשות יקרות, לא לקנות סלון או רהיטים וכן הלאה. אם אתה מצמצם את ההוצאות אתה יכול גם לצמצם את כמות העבודה שלך, כי אתה זקוק לפחות כסף. בנוסף, הגישה הזו מאוד חינוכית בשביל הילדים.
אז אם אתם צרכנים כבדים ורוצים להיגמל מההתמכרות לצריכת יתר, העצה שלי היא: קחו תחום אחד בלבד בכל פעם. נניח, תחליטו שאתם נגמלים מעלי אקספרס. לא קונים שם יותר למרות שזה זול. ככה תתחילו לחשוב יותר ברצינות על ההוצאות שלכם ורוב הסיכויים שתצרכו פחות – וגם תתמכו קצת בעסקים קטנים בסביבה.
לגבי התמיכה בעסקים קטנים שמוכרים אוכל – אני בעד, זה למשל עניין ששווה לבזבז עליו טיפה כסף, בעיקר בתקופת קורונה. לאכול בחוץ פעם ב- לא נראית לי כהוצאה גדולה מדי או צרכנות מופרזת, וזה גם כיף לילדים.
כשאתה פוגש מישהו שרוצה לנסות להוריד את הרגל מהגז. מה הדבר הראשון שהיית מייעץ לו לעשות? (כלומר – משהו חומרי נניח כמו להעיף את המסכים? או משהו אחר כמו לקצץ בשעות? רק דוגמאות כמובן 🙂
הדבר הראשון זה אכן להפחית את שעות העבודה, להיות פחות עסוק ולהוסיף שעות של פנאי. הבעיה היא שקל מאוד להיות עסוק – מי שרוצה יכול להיות עסוק 24/7. קשה יותר להיות בהוויה של פנאי.
הסגרים העניקו לאנשים הזדמנות פז לבדוק איך זה לעבוד פחות ולבלות יותר שעות של פנאי. אבל כשאתה מחליט לעבוד פחות, זה גורר הרבה שינויים נוספים בחיים שלך. אתה מתחיל לחשוב על ההתחייבויות שלך, המצב הכלכלי שלך, הדרך בה אתה מעביר את היום, חשיבות העבודה שלך בחייך, משמעות הפנאי, הסביבה שבה אתה חי, הדרישות שאתה דורש מעצמך ומהסובבים אותך, ניהול הזמן שלך וכן הלאה.
הפחתה בשעות העבודה מביאה איתה בדרך כלל שינוי בגישה הכללית לחיים, ולכן אני חושב שזה הדבר הראשון שצריך לעשות מישהו שרוצה להוריד את הרגל מהגז.
לגבי הילדים – הדבר הראשון הוא להוות דוגמה אישית. אתה לא יכול לדרוש מהילדים שלך לא להיות כל היום במסכים, כאשר אתה כל היום במחשב ובטלפון. אתה רוצה שהם יקראו ספרים? תראה להם שאתה קורא ספרים, תמליץ להם על ספרים. אתה רוצה שהם לא יעשנו וישתו אלכוהול? אל תעשן ותשתה אלכוהול. וכן הלאה.
מה הדבר שאתה הכי מודה עליו בחיי ההאטה?
זמן פנוי. האדם נועד לכתוב, ללמוד, להתאמן, לשתות קצת יין, לספר בדיחות, לעבוד מעט בגינה, לשחק עם הילדים שלו, לנגן ולעשות סקס. אלה דברים שעושים בזמן סגר ואלה גם הדברים שאני מודה עליהם בחיי ההאטה. כשיש זמן פנוי אפשר לבלות יותר עם הילדים, לסדר את המטבח, לקרוא סיפור אמריקני בשם "עץ הדובדבנים השבור" ולהתאמן שעה על גמישות ושיווי משקל.
אתמול בישלתי שעועית עם שומר ותבלינים, יצאתי להליכה של שעתיים וכתבתי כמה ריפים חדשים לשירי פאנק ללהקה שלי, השפן הנכון. אבל הדבר שאני הכי מודה עליו זה שיכולתי לחלוק את זמני עם הילדים שלי במשך רוב הילדות שלהם, להגיד להם כן במקום לא, לחוות איתם את החוויות החשובות בחייהם ופשוט להיות שם בשבילם.
הנה מניפסט ההורה הבטלן שמצא חן בעיני ממש
לרכישת הספר- כתבו הודעה לאריאל בדף הפייסבוק שלו כאן
מקווה שגם אם זה נראה כרגע מאוד רחוק מהעולם שלכם, משהו בכל זאת נכנס לכם ללב, ואפילו עם המושג הזה "האטה" יהיה יותר נוכח בראש שלכם, בעיני זה כבר שינוי ענקי.
